פסק-דין בתיק ת"א 1044-10-09

תביעה לתשלום 180,000 ש"ח שברקעה שירות שנתן הנתבע, עורך-דין במקצועו, לתובע. נטען לרשלנות של הנתבע במתן השירות.

א.   ההליך והצדדים לו

1.        התובע, יליד 1954 ומורה במקצועו, נפגע בשנת 1999 בתאונות-דרכים שאירעו בתאריכים 22.5.1999, 7.10.1999 ו- 5.11.1999 (להלן התאונות). לתאונות ניתן כיסוי ביטוחי בגדרה של פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהנפיקה הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן הפניקס) למרכז הסתדרות המורים בישראל ומספרה 99/19/29/000537 (להלן הפוליסה).

2.        עוד קודם לאירוע התאונות לקה התובע בנפשו, אושפז בבתי-חולים פסיכיאטריים ואובחן כחולה בסכיזופרניה. בשל התפרצות המחלה נאלץ התובע לחדול מעבודתו לפרקי זמן שונים, בכלל זה בשנים 1989-1988 ו- 1994-1992. ביום 1.9.1994 שב התובע לעבודה עד שפרש לגמלאות ביום 31.8.1999 [ר' פסק-דינו של כב' השופט ר' חדיד מיום 11.8.2011 שניתן בתביעת התובע שהוגשה בגין התאונות הללו ושתי תאונות נוספות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בת"א (של' חי') 10077/02; להלן תביעת הפיצויים].

3.        התובע פנה לעורך-דין כדי שייצגו בהגשת תביעה בגין התאונות על-פי הפוליסה ובעילות אחרות; לאחר שנוכח לדעת שעורך-הדין הראשון שאליו פנה, מוסטפא ושאחי, משתהה בהגשת התביעות העביר את הטיפול בהן לנתבע. אין חולק על כך שביום 7.10.2002 הגיש הנתבע בשם התובע תביעה נגד הפניקס לתשלום סך 100,000 ש"ח על-סמך הפוליסה; התביעה נסבה אך ורק על התאונה מיום 7.10.1999 ושתי התאונות הנוספות מיום 22.5.1999 ומיום 5.11.1999 לא נזכרו בה [ת"א (של' ת"א) 208179/02; להלן התביעה נגד הפניקס].

4.        במהלך בירור התביעה נגד הפניקס המיר התובע את יצוג הנתבע בייצוג של עורך-דין שלישי (בלאל מחניהא) ולאחר מכן בעורך-דין רביעי - כיסרא קבהא. בין לבין ניתנה לתובע רשות לתקן את התביעה והוספו לה התאונה הראשונה והתאונה השלישית. הפניקס העלתה כנגד התביעה טענת התיישנות. בסופו של יום סולקה התביעה בפשרה מבלי שהתבררה לגופה. במסגרת אותה פשרה שילמה הפניקס לתובע ביום 17.12.2008 סך כולל של 62,960 ש"ח לסילוק תביעותיו בגין כל שלוש התאונות (להלן סכום הפשרה).

5.        לטענת התובע התרשל הנתבע בהגשת התביעה באופן שגרם לכך שתביעתו על-פי הפוליסה בגין התאונה הראשונה והתאונה השניה התיישנה; אשר על כן לא שולם לו סכום הפשרה אלא בעבור פגיעתו בתאונה השלישית מיום 5.11.1999 ובגינה בלבד. בהליך זה הוא מבקש לחייב את הנתבע לפצותו בגין חסרון הכיס שגרמה רשלנותו. מנגד גרס הנתבע שנשכר בידי התובע על-מנת להגיש תביעה רק בגין התאונה השניה מיום 7.10.1999, כי תביעה כזו הוגשה על-ידו במועד בלי שהתיישנה, וכי ממילא פוצה התובע בפשרה בגין כל שלוש התאונות ולא בגין התאונה האחרונה בלבד כטענתו, באופן ששולל את טענות התובע שביסוד ההליך דנן.

6.        מן הצד האחד העידו התובע ועו"ד קבהא שייצגו בתביעה נגד הפניקס והוא שהיה מעורב בהבאתה לידי סיום בפשרה. מן הצד האחר נשמעה עדות הנתבע. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת.

ב.   דיון והכרעה

לאחר שנתתי דעתי לראיות הצדדים ולטיעוניהם מצאתי שעלה בידי התובע להראות ולשכנע שהנתבע התרשל בייצוגו בכל הקשור להגשת התביעה נגד הפניקס באופן שחשף את התביעה לסיכון ממשי של דחייה מחמת התיישנות, זאת ככל שהיא נסבה על התאונה השניה. בה בעת לא הצליח התובע להרים את הנטל ולהצביע על רשלנות של הנתבע באשר לתביעה הראשונה. להלן יובאו הטעמים לכך. נוכח מסקנתי בסוגית החבות אוסיף ואדון בשאלת הנזק שנגרם לתובע כפועל יוצא מהתרשלות הנתבע ובהיקף הפיצוי בו יש לחייב את הנתבע בשל כך.

1.        הרשלנות

(א)     בכתב-התביעה הזכיר התובע תאונה נוספת בה נפגע ביום 24.4.2000 ואף בגינה תבע פיצוי. בתצהירו לא חזר על כך. הנתבע הטעים שטיפול בהגשת תביעה נגד הפניקס בגין תאונה זו לא נמסר לו [סע' 33-32 ל- נ/1]. בעדותו לפני הבהיר התובע שלא מסר לנתבע את הטיפול אלא בשלוש התאונות משנת 1999 ולא בתאונות מאוחרות יותר [עמ' 10]. על כן ידונו להלן המחלוקות בין הצדדים אך ורק ביחס לתאונות משנת 1999.

(ב)      עם קבלת הייצוג החתים הנתבע את התובע על יפוי-כוח. הנתבע התייחס ליפוי-הכוח בחקירתו הנגדית כאל מסמך שהוגש לבית-המשפט [עמ' 22]; נוכח עדותו זו יש לראות את יפוי-הכוח כחלק מחומר הראיות בתיק, אף שזה צורף לכתב-התביעה ולא לתצהיר התובע. יפוי-הכוח נושא תאריך 25.8.2002; במועד חתימתו כבר התיישנה התביעה לפי הפוליסה שנסבה על התאונה הראשונה מיום 22.5.1999. זאת ועוד, לכתב-התביעה (אך לא לתצהירו) צירף התובע התחייבות לתשלום שכ"ט שנערכה בינו לבין הנתבע בקשר לעניינים השונים שמסר לטיפולו ואשר חרגו מגדר התביעה לפי הפוליסה. תאריך ההתחייבות, 3.9.2002, חל גם הוא לאחר שכבר התיישנה התביעה הראשונה. התאריכים המופיעים על-גבי יפוי-הכוח והסדר שכר-הטרחה עולים בקנה אחד עם עדות הנתבע לפיה קיבל על עצמו את יצוג התובע בתחילת חודש ספטמבר 2002 או סמוך לכך [סע' 11 ל- נ/1]. כשנחקר התובע על המועד בו מסר לנתבע יפוי-כוח התחמק ממתן תשובה ישירה ועדותו נשאה אופי מתפתל ולא אמין באופן שפועל לחובתו [עמ' 14 ש' 23-22].

(ג)       התובע לא הציג מסמך מוקדם יותר שיעיד על כך שמסר לנתבע את הטיפול בתביעה הראשונה קודם למועד התיישנותה, דהיינו לפני יום 21.5.2002. עצם העובדה שעורך-הדין הראשון שאליו פנה התובע, עו"ד ושאחי, נתן את הסכמתו להפסקת טיפולו שלו בתביעה נגד הפניקס ביום 28.1.2002 אינה מעידה על כך שבסמוך לאחר אותו מועד קיבל על עצמו הנתבע את הטיפול בתביעה [נספח ב' לתצהיר התובע ת/1]; ודאי כך  משהעברת הייצוג לא נעשתה במישרין מעורך ושאחי אל הנתבע. מצטרפת לכך העובדה שעדותו של התובע באשר למועד בו מסר את הטיפול בתביעה נגד הפניקס לנתבע לא הייתה עקבית ולא עוררה אמון. בתצהירו טען שהדבר נעשה יום או יומיים לאחר שקיבל את המסמכים מעו"ד ושאחי [סע' 4 ל- ת/1]; מעדותו לפני השתמע שהנתבע קיבל את מסמכי התביעה ארבעה חודשים לאחר ששוחררו על-ידי עו"ד ושאחי קרי בסוף מאי 2002 [עמ' 14 ש' 26]. התובע, מהיותו 'המוציא מחברו', נושא בנטל להראות שמסר לנתבע את הטיפול בהגשת תביעה נגד הפניקס בגין התאונה הראשונה זמן מספיק קודם להתיישנותה. נוכח האמור לעיל לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולא הוכח שהייצוג בעניין זה נמסר לנתבע קודם ליום 21.5.2002 - הוא המועד האחרון בו ניתן היה להגיש את התביעה הנסבה על התאונה מיום 22.5.1999 מבלי שתהא חשופה לטענת התיישנות.

(ד)      טעם נוסף מצדד במסקנתי זו. על-פי עדות התובע היה מודע לתאריך התיישנותן של התביעות בגין התאונות, הן בהפסקת טיפולו של עו"ד ושאחי בהן והן בהעברת הייצוג לידי הנתבע [ר' סע' 3, 6 ו-7 ל- ת/1]. במצב דברים זה ניתן היה לצפות שהתובע יעקב אחר אופן טיפולו של הנתבע בהכנת התביעה ויוודא שזו אכן הוגשה בטרם תמלא תקופת ההתיישנות ביחס לתאונה הראשונה מיום 22.5.1999. והנה, אין מחלוקת שהתביעה נגד הפניקס הוכנה והוגשה בידי הנתבע ביום 7.10.2002 וביחס לתאונה השניה מיום 7.10.2002 בלבד. אף-על-פי-כן לא הפסיק התובע את יצוגו של הנתבע ולא העבירו לעו"ד מחניהא אלא באוגוסט 2003 או סמוך אחר כך [סע' 12 ל- ת/1 ועדות התובע בעמ' 15; התובע חתם על יפוי-כוח לעו"ד מחניהא ביום 30.9.2003 כפי שעולה מנספח ב' ל- נ/1]. הדברים מתיישבים יותר עם טענת הנתבע כי התובע ידע שהתביעה נגד הפניקס לא תוגש על-ידו בגין התאונה הראשונה [סע' 17 ל- נ/1 ועדות הנתבע בעמ' 20 ש' 12].

(ה)     שונים הדברים ביחס לתאונה השניה. זו ארעה ביום 7.10.1999; מאחר שהתביעה נגד הפניקס בגינה נסבה על פוליסה לביטוח תאונות אישיות חלה בעניינה תקופת התיישנות מקוצרת בת שלוש שנים כקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. תקופת ההתיישנות בגין התאונה השניה מלאה אפוא לכאורה ביום 6.10.2002, בחלוף שלוש שנים מהתרחשותה. הנתבע לא טען לקיומו של טעם שיצדיק את הארכת התקופה ביום נוסף, כגון מחמת חלותו של היום האחרון לתקופה בחג או שבתון. נובע מכך שבמועד הגשת התביעה נגד הפניקס, 7.10.2002, כבר מלאה ותמה תקופת ההתיישנות שחלה על-פי דין לגבי התאונה השניה. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוגשה התביעה בזמן, שלא ביום האחרון ומבלי שזו התיישנה; הטענה הושמעה מהשפה ולחוץ, ללא פירוט והסבר מתבקשים בצידה וגלומה בה התעלמות מדיני ההתיישנות [עמ' 21 ש' 27]. כך גם לא נמצא בפי הנתבע טעם שיבאר מדוע התמהמה בהגשת התביעה עד לחלוף שלוש שנים מעת אירוע התאונה [שם].

(ו)       לא נתתי אמון בטענת הנתבע כי הגשת התביעה התעכבה בשל כך שהתובע השתהה בהמצאת מסמכים שהיו דרושים להכנתה [סע' 16-14 ל- נ/1]. ודוק: בעדותו הראשית אישר הנתבע שהיה מודע למרוץ תקופת ההתיישנות ולהכרח להגיש את התביעה בטרם תמלא התקופה [שם]. לא הוצג מכתב ששיגר הנתבע לתובע, בו התריע על היעדר יכולתו להגיש את התביעה במועד בשל אי-המצאת תיעוד ומסמכים נדרשים על-ידי התובע. לו סבר הנתבע שלקוחו-התובע מתנהל באופן שאינו מאפשר לו למלא את חובתו המקצועית כלפיו כי אז היה עליו להתריע על כך מבעוד מועד, באופן גלוי ומפורש, ולידע את התובע שלא יוכל להמשיך ולייצגו בתנאים הללו. לא שמעתי מפי הנתבע שעשה כן. חזקה על הנתבע ששקל ומצא שביכולתו לטפל עבור התובע בהכנת התביעה והגשתה מבלי שיחטא אגב כך לחובתו המקצועית כלפיו. לא למותר לציין שטענות הנתבע באשר לחסרונם של מסמכים נשאו אופי כללי וסתמי; הלה לא הצביע על מסמך או נתון ספציפי שהיו חיוניים להכנת התביעה ושלשם קבלתם מהתובע עוכבה הגשתה. אני קובעת אפוא שהנתבע הגיש את התביעה נגד הפניקס, תביעה שנסבה על התאונה השניה לבדה, לאחר שחלפו ותמו שלוש שנים ממועד אירוע התאונה מבלי שעמד לו צידוק לכך ובאופן שחשף את התביעה לטענת התיישנות.

2.        הנזק

(א)     עם הגשת התביעה נגד הפניקס בידי הנתבע, זאת ביום 7.10.2002 וביחס לתאונה מיום 7.10.1999, התגוננה הפניקס ובתוך כך טענה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. בישיבת קדם-משפט שהתקיימה ביום 12.11.2003 הצהיר בא-כוח הפניקס לפרוטוקול בזו הלשון: " אנו יורדים מטענת ההתיישנות. מדובר בפוליסת תאונות אישיות, יש טענה לתקופת אי כושר" [נספח י"ב ל- נ/1]. לאחר מכן ניתנה לתובע רשות לתקן את התביעה; כתב-תביעה מתוקן שכלל את כל שלוש התאונות הוגש במחצית השניה של שנת 2004 או סמוך לכך. חרף תיקון התביעה לא שונה סכומה והוא נותר 100,000 ש"ח, כסכום בגינו הוגשה התביעה מלכתחילה ביחס לתאונה השניה בלבד [נספח ו' ל- נ/1]. בכתב-ההגנה שהגישה הפניקס במענה לכתב-התביעה המתוקן שבה וטענה התיישנות; כתב-הגנה זה לא צורף לתצהירי הצדדים. מכתב-תשובה שהוגש מטעמו של התובע עלה שטענת ההתיישנות שבפי הפניקס הוגבלה לשתי התאונות המאוחרות מיום 7.10.1999 ו- 5.11.1999 ובה בעת לא חלה על התאונה הראשונה מיום 22.5.1999 [נספח י"א ל- נ/1].